הרי האנדים של ארגנטינה ממסגרים בהוד קדומים מושלג ועוצר נשימה את עשרת הכרמים של טֶרָאסָאס דֶּה לוֹס אַנְדֶּס, הממוקמים, כפי ששמם מסגיר, על טראסות בגבהים שונים באזור לוּחָאן דֶּה קוּיוֹ שבפרובינציית מנדוזה. לכל זן ענבים התנאים המתאימים לו, וכאן באנדים ההתאמה הזנית נעשית בהתאם לגובהו של הכרם. בחלק הנמוך ביותר, 980 מטר מעל פני הים גובהו, תמצאו קברנה סוביניון, המלבק,
מלך הזנים של ארגנטינה, נטוע בגובה 1100 מטר ואילו בכרם הגבוה ביותר, 1630 מטר מעל פני הים, מגדלים ענבים המיועדים ליינות מבעבעים. מלבד החלוקה הזנית, מחולקים עשרת הכרמים ל-220 חלקות מובחנות שנבצרות ותוססות בנפרד. כל אחת מהן מקבלת את הטיפול היינני המדויק עבורה על מנת שתכונותיו הנפלאות ביותר של הפרי שגדל בה יבואו לידי ביטוי. בשלב הבלנד, היינן הופך למעין תכשיטן הבוחר מבין האבנים היקרות שלו את השילובים המתאימים ביותר, אותם הוא שוזר יחדיו לקבלת היין המצוי בבקבוק שבידיכם, שמגיע מיקב ששייך לקבוצה היוקרתית של בית לואי וויטון מואט הנסי (LVMH).
באקלים הצחיח והמדברי של מנדוזה, גובה הכרמים, וקור הליל המתלווה אליו, מאפשרים הבשלה איטית, שהתוצאה שלה היא יינות עם חומציות טובה, טנין משיי ורך, ורמת אלכוהול מתונה. הוסיפו לכך את מיעוט הגשמים, את הריחוק מהים, את האדמה הדלה בחומר אורגני, ותקבלו את כל התנאים הדרושים לגדל ענבים עם ריכוז גבוה של ארומות וטעמים. אבל למרות תנאי גידול טובים, עדיין היה צורך בהרפתקן עם חזון ואמונה, ועין מקצועית חדה, כדי לזהות את הפוטנציאל ולהחליט לעבד את שיפולי ההרים הפראיים. השנה הייתה 1950 והאיש היה לא אחר מאשר רוֹבֶּר-זָ'אן דֶּה ווֹגוּאֶה, נשיאו של בית השמפניה המפורסם מואט א שאנדון. מוטרד מחוסר היכולת של אזור שמפיין לספק את הביקוש העולמי לשמפניה, החליט רוֹבֶּר-זָ'אן לתור את העולם עם צוות הייננים המובחר ביותר שלו, בחיפוש אחר מקום בו התנאים יאפשרו לגדל ענבים עבור הבית עליו הופקד. ב-1959 נעשתה הבחירה בארגנטינה, ותהליך ניסיוני החל עם יקב דומק המקומי. היקב שנבחר הוקם ב-1898 על ידי אריזו, ממשפחות היין הגדולות של התקופה, שבבעלותה היו 40,000 דונם כרמים. ב-1920 נמכר היקב למשפחת דומק שעסקה בנוסף גם בזיקוק ברנדי. הניסיונות לייצר יין מבעבע בסגנון שמפיין עלו יפה עד כדי כך שב-1970 היקב הושכר למואט-הנסי. בתחילה הוא שימש בעיקר כמרתף היין שלה, וב-1980 כבר רכשה אותו החברה במלואו. בתחילת הדרך הוחלפו כרמי המלבק בפינו נואר, הזן ששימש לייצור יינות מבעבעים, אולם ב-1991 הוחלט במואט-הנסי להשתמש בכרמי המלבק הוותיקים של האחוזה, ולפתוח שוק ייצוא גם ליין איכות שאינו מבעבע. אז עדיין היה מדובר במחשבה מהפכנית, שכן יינות ארגנטינאים לא נהנו מאיכויות מיוחדות וכוונו לשוק המקומי בלבד. לצורך מהפיכת האיכות גויס הכורם והיינן הֶרְוֶה בִּירְנִי-סְקוֹט, שהתמחה בהפקת יין באזורים קרים והוא למעשה הדמות המקצועית הראשית של טֶרָאסָאס דֶּה לוֹס אַנְדֶּס עד היום. הניסיונות החדשים נמשכו עד 1997, שנת הבציר הרשמית הראשונה של היקב. ב-1998 שופץ היקב לחלוטין והותאם לייעודו החדש, ולאחרונה עבר שיפוץ נוסף, המאפשר לו לקלוט 7000 טון ענבים בעונה. בשני העשורים האחרונים, ביסס היקב את מעמדו כאחד מהיקבים המובילים של ארגנטינה.
כרם המלבק נטוע ללא כנות, על שורשיו המקוריים, ומקורו בחומר שהגיע מצרפת ב-1850. הוא מאופיין בגרגרים קטנים וארומטיים, ואין בו האחידות הנהוגה במשתלות של זמננו, דבר התורם למורכבות של היין. הכרמים מושקים פעם או פעמיים בשנה בלבד במנגנון הצפה שמבוסס על תעלות וסכרים. לחץ המזיקים באנדים נמוך מאד, כך שניתן יחסית בקלות להמעיט בהדברה וריסוס.